HOLOCAUST STATE OF MIND

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח.

פרט מתוך הפרויקט

כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים חולצה לבנה, עומדים בשקט בצפירה בפרצוף רציני, ומפחדים מהיטלר. כשהייתי בת 17, טסתי לפולין לראות מקרוב את מחנות ההשמדה, והסבירו לי שבשנה הבאה כשאתגייס לצה״ל, זו תהיה הנקמה המתוקה שלי בנאצים, שאני העתיד של מדינת ישראל ובזכותי לא תהיה שואה שניה. חבל לי שהזיכרון הכי חזק שלי מהמסע לפולין הוא שנישקתי בת כששיחקנו אמת או חובה בחדר במלון בלילה. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר. 

 

אז נכון שמדובר בטראומה הפרטית של סבא וסבתא שלי, וצריך לזכור ולהנציח ולספר, אבל יש הרבה צורות של זיכרון, ונראה שבישראל בחרו בדרך אחת מאוד ספציפית. הפוליטיקאים שלנו דואגים להזכיר לנו כל יום שאסור שהשואה תחזור, מראים לנו בדרכים שונות איך היא אורבת מעבר לפינה. התקשורת הישראלית מחזקת אותם ונהנת לפרסם כותרות עסיסיות שמושכות את העין וגורמות לנו להקליק. השמאל אומר לנו שהכיבוש לפלסטינאים הוא כמו השואה ליהודים, שהילדים בסוריה הם כמו סבא וסבתא שלנו בשנות ה-30. הימין מטפטף לנו שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים בדיוק כמו שהנאצים רצו, לכן מותר ורצוי שנגן על עצמנו בכל דרך. כל האמצעים כשרים, העיקר שלא תהיה שוב שואה. 

צל השואה מלווה אותנו כל החיים, ואני מרגישה שאנחנו נמצאים במעין "Holocaust state of mind". כל אסון הוא יחסי, כל החלטה היא מוצדקת, מותר לנו הכל כי רצחו את המשפחות שלנו בתאי הגזים. אנחנו נהיים יותר ויותר גזעניים, קורבניים, ולאומניים. 

 

אמא שלי אמרה לי: ״אין יום שעובר בלי שמזכירים את השואה בתקשורת הישראלית״. היא שמעה את התיאוריה הזו ממרצה שהיתה לה בלימודים (ד״ר סיגל ברקאי בסמינר הקיבוצים). המשפט הזה לא יצא לי מהראש ועניין לבדוק אם יש בו אמת. רציתי להבין איך נראית השואה בתקשורת. המשפט הזה היה נקודת הפתיחה לפרויקט הגמר שלי במנשר. 

 

בחרתי להתמקד בשלושת העיתונים היומיים הגדולים בישראל: ״הארץ״, ״ידיעות אחרונות״ ו״ישראל היום״. במשך חודשיים (בין דצמבר 2016 לפברואר 2017) פתחתי את העיתונים בכל בוקר, וחיפשתי אזכורים לשואה, מילים ששייכות לשיח כמו גרמניה הנאצית, היטלר, אייכמן, אושוויץ, אנה פרנק, ועוד. כשמצאתי מילה, סימנתי אותה במרקר צהוב.

 

 שלוש ערימות ענקיות בסלון

תוך כדי המחקר, כשכבר התחילו להיערם לי בסלון שלוש ערימות ענקיות של עיתונים, הבחנתי שהתוכן מגוון ויש הבדל בין סוגי הכתבות וההקשרים לשואה. חילקתי את הכתבות לשניים: 

1. כתבות שעוסקות בשואה. למשל, כתבה על העלאת קצבאות לניצולי שואה (שקל אחד ליום, סיפור אמיתי). קראתי להן ״כתבות ניצוֹל״. 

2. כתבות שמנצלות את השואה, להן קראתי ״כתבות ניצוּל״. מה זאת אומרת ניצוּל? כתבות שבהן שיח השואה הוצא מהקשרו והמילים משמשות להעברת מסר אחר. 

למשל, כתבה על ציוץ של דונלד טראמפ:

״יריבים נוכלים מנסים להקטין את הניצחון שלנו עם חדשות מזויפות. זה מצב מביש. האם אנו חיים בגרמניה הנאצית?״ (ישראל היום, 12.1.17).

או טור בידיעות אחרונות מאת יאיר לפיד, יו״ר מפלגת ״יש עתיד״:

״אבא היה ניצול שואה. בסוריה נרצחים ילדים. עשרות אלפי ילדים רעבים ונידונים למוות, כמו שהוא היה״ (ידיעות אחרונות, 28.12.16).

וגם רוגל אלפר, בדרכו העדינה, הצביע בדיוק על החיבור הבעייתי בין שואה, יהודים וערבים: 

״לוסי אהריש היא באמת ערביה טובה. היא כינתה את המתרחש בחאלב ״שואה״. זה כמובן מונח שמעורר הזדהות אוטומטית, מותנית, אצל יהודים״ (״הארץ״, 23.12.16).

בסוף החודשיים אספתי את כל הנתונים וגיליתי שכולם מנצלים את השואה. מימין, משמאל, מכל קצוות הקשת הפוליטית ובכל הזדמנות.

כל המידע שאספתי בחודשיים

את כל הנתונים שהיו לי הכנסתי לשלושה ספרים שעיצבתי, ספר לכל עיתון. כל עמוד בעיתון שבו היה אזכור לשואה, קיבל עמוד משלו בספר. לשני סוגי הכתבות שהיו לי נתתי שני צבעים שונים, כדי שהקורא יוכל להבחין בקלות האם מדובר בכתבה על השואה או כתבה שמנצלת את השואה. כתבה על השואה (ניצוֹל)- קיבלה מרובע בצבע שחור. כתבה שמנצלת (ניצוּל)- קיבלה מרובע צהוב. גודל המרובע נקבע על ידי הגודל המקורי של הכתבה, גודל של אחד לאחד.

תהליך העיצוב - הפשטה של האלמנטים בעיתון 

הקורא שמדפדף בספר יכול לקבל די במהירות מושג לגבי כמות השואה שקיימת בתקשורת. בצלילה יותר מעמיקה בספר אפשר להבין כמה מתוך הכתבות עסקו בשואה וכמה השתמשו בה למטרות אחרות, באילו מילים בחרו הכותבים להשתמש, מה היה ההקשר שבגללו נעשה השימוש בשיח השואה, האם זה היה ציטוט של פוליטיקאי או בחירה מכוונת של הכתב? מה המסר שרצו להעביר לנו? האם אמפתיה? רחמים? הפחדה? שנאה?

בסופו של דבר רציתי שהפרויקט יעלה את המודעות לנוכחות העצומה של השואה בחיי היומיום שלנו. רציתי לתמצת את כל המידע שנחשפתי אליו בחודשיים האחרונים ולהביא אותו בצורה ויזואלית, ברורה וקריאה.

אמנם הפרויקט נעשה בשנת 2017, אבל הנושא ממשיך להיות רלוונטי גם היום, ולדעתי רק ילך ויהיה יותר נוכח עם ההתחזקות של הגורמים הקיצוניים בעולם, עם עליית השנאה כלפי מהגרים ומיעוטים, ועם הסובלנות שהולכת ונעלמת. כנראה שנמשיך לראות את המילים האלו בכותרות הראשיות בכל פעם שביבי או טראמפ ישוו את היטלר לפוטין או את גרמניה הנאצית לאיראן, כי זה לוחץ על כל הנקודות הרגישות של עם ישראל וזה עושה את העבודה. אבל אולי אצליח לגרום למי שקורא את זה לעצור רגע ולחשוב מה עומד מאחורי המילים האלו, מה האינטרס של מי שכתב את הדברים. אנחנו יכולים לבחור למה להאמין ובמה להטיל ספק, אולי לבחור את המילים שלנו קצת יותר בקפידה, ולהשאיר את השואה במקומה הטבעי - בהיסטוריה.